ירושלמי- שמיטת כספים, על איזה חוב?

שמיטת כספים - האם חלה גם על חוב שטרם הגיע זמן פרעונו? בשני התלמודים דנים בזה. 

בתלמוד הבבלי (מכות ג) פוסקים (לפי הרמב"ם והשו"ע) שהחוב לא נשמט. 

"אמר רב יהודה אמר שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים - אין שביעית משמטתו, ואע"ג דאתי לידי לא יגוש, השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש." 

זאת אומרת, שכיון שכרגע המלוה לא יכול לתבוע את החוב, הוא אינו שייך לדין "לֹֽא־יִגֹּ?שׂ", ולכן לא חלה כאן מצות שמיטת כספים.

לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי (מכות פרק ראשון, וכן יש שיטה כזאת גם בבבלי), אומרים שהחוב נשמט. 

בתלמוד הירושלמי מובאת הלכה נוספת: המלוה את חבירו על מנת שלא לתבעו שביעית משמטתו. זאת אומרת, שכאשר התנו ביניהם שהמלוה לא יכול לתבוע את החוב, אלא הלוה יחזיר כשירצה, גם כאן חלה שמיטת כספים.

מה הגדרת המחלוקת?
לפי הבבלי השמיטה חלה על האדם, ואוסרת עליו לתבוע את החוב. לכן השמיטה חלה רק בחוב שניתן לתבוע אותו בזמן חלות שמיטת הכספים. 

לעומת זאת, בירושלמי מבינים שהשמיטה חלה על החוב בעצמו. אם יש חוב - חלה עליו שמיטת כספים. גם אם לא הגיע הזמן בו ניתן לתבוע את החוב, עדיין יש כאן חוב ולכן הוא נשמט. 

עומק ההבדל נובע מההתייחסות אל המושג חוב. המציאות של חוב היא מציאות רוחנית. הרי אין כאן משהו מוחשי שנמצא אצל הלוה, שהוא שייך למלוה. 

בבבלי סוברים שהשמיטה לא חלה על עצם החוב, אלא על אפשרות מעשה התביעה - "לֹֽא־יִגֹּ?שׂ". אל תתבע את חובך. 

אבל בירושלמי סוברים שהשמיטה חלה על עצם החוב. אפילו שזו מציאות רוחנית, שאין לה ביטוי בעולם המעשה.

(בשולי הדברים יש לציין שגם בעניין המקדש במלוה, כלומר אדם שמקדש את אשתו בחוב שהיא חייבת לו, גם שם התלמודים לשיטתם ביחס לחוב - לפי הירושלמי מקודשת ולפי הבבלי לא)

שורש הדברים ביחס למציאות רוחנית. בארץ ישראל העולם הרוחני הוא בעל ערך משמעותי ומוחשי. בבבל רק מה שקיים בעולם המעשה הוא בעל ערך. (עיין באורות הקודש ב, עמ' רפח)